פסק-דין בתיק ע"פ 7677/12

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (השופטת ו' מרוז) בת"פ 8360-10-11 מיום 10.9.2012, במסגרתו הושת על המערער עונש של 10 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יבצע במשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע או כל עבירת אלימות כלפי המתלוננת; ופיצוי למתלוננת בסך 80,000 ש"ח.

2.             המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיף 329(ב) לחוק העונשין.

3.             על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער היה נשוי למתלוננת, כאשר בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התנהל ביניהם תהליך של גירושין, שהסתיים בפגישת "סולחה", בגדרה החליטו השניים לשוב ולחיות ביחד כזוג נשוי. בכתב האישום נטען כי ביום 18.9.2011 בעוד שבני הזוג שוכבים על מיטתם בחדר השינה, ניגש המערער אל המתלוננת וביקש לקיים עמה יחסי מין. המתלוננת סירבה וביקשה לקום מהמיטה. או אז, המערער דחף את המתלוננת אל הרצפה, התיישב עליה, סתם את פיה ודקר אותה בבטנה באמצעות סכין ובכך גרם לחתך באורך של 6 ס"מ. כתוצאה מהדקירה, נפלט חלק מהמעי הדק, באורך של חצי מטר, אל מחוץ לבטנה של המתלוננת כאשר עליו ארבעה חתכים בנקודות שונות. מיד לאחר מכן, כיסה המערער את בטנה של המתלוננת במגבת, כיבה את האור בחדר השינה, יצא מהחדר ונעל את דלתו. לאחר מכן, המערער פנה אל המטבח ושתה חומר הדברה במטרה לשים קץ לחייו.

גזר הדין בבית המשפט המחוזי

4.             ביום 10.9.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי תיאר את חומרת המעשה שביצע המערער. צוין כי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלימות בין בני זוג היא מחמירה, בפרט כאשר מעשה האלימות גובל בסיכון חיים ממש. ניתן משקל לנסיבותיה של העבירה, לדרך ביצועה ולתוצאותיה ונקבע מתחם ענישה שנע בין 14-8 שנות מאסר. בתוך המתחם, נשקלו לקולה עברו הנקי של המערער, הודאתו והחיסכון בזמן השיפוטי. מנגד צוין, כי המערער לא גילה אמפתיה כלפי המתלוננת וכי החרטה והצער שהוא הביע אינם כנים. לבסוף צוין, כי בנסיבות אלו יש לתת בכורה לשיקולי גמול והרתעה בקביעת העונש. נוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את דינו, כפי שפורט בפסקה 1 לעיל.

נימוקי הערעור

5.             המערער טוען כי העונש שהוטל עליו חמור וחורג באופן משמעותי מרמת הענישה הנוהגת. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל למצוקתו הנפשית של המערער בעת ביצוע העבירה, המתבטאת בניסיון שלו להתאבד מיד אחרי האירוע ובמצב רוחו העכור עובר לו, וכן כי לא ניתן משקל לעובדה שהאירוע לא תוכנן מראש. המערער עוד מונה לקולה את הודאתו והחיסכון בהעדת בתם של בני הזוג, עברו הנקי, האחריות שנטל על מעשיו והפגיעה הצפויה בו בעיקר בשל גילו (המערער בן 47).

6.             עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שלא קבע מתחם ענישה שהרף התחתון שלו עומד על 4 שנות מאסר. לשיטתו, מקום בו קבע המחוקק עונש מינימום לעבירה מסוימת, על מתחם הענישה להתחיל מעונש זה.

7.             לבסוף, המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שייחס משקל כבד לשיקול ההרתעה. בהקשר זה, נטען כי העובדה לפיה בני הזוג התגרשו בפסק דין חלוט, מקהה את החשש של המתלוננת כי המערער ישוב ויפגע בה.

8.             בדיון לפנינו מיום 8.5.2014, חזר המערער על נימוקי הערעור וביקש כי העונש שיושת עליו לא יעלה על 8 שנות מאסר, והציע להגדיל את שווי הפיצוי מ-80,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח. עוד נטען כי המערער מתנהג כראוי במאסרו וכי הוא עוזר בשיפוץ מתקן הכליאה בו הוא שוהה.

9.             באת כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לשיטתה, העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרמת הענישה והוא משקף את חומרת המעשים שהם ברף הגבוה של סעיף 329 לחוק העונשין, ואף נוטה לקולה. בנוסף, באת כוח המשיבה הצביעה על הנזק שנגרם למתלוננת והפנתה לתסקיר נפגע.

דיון והכרעה

10.          נתנו את דעתנו לחומרת העבירה, לנסיבות שליוו את ביצועה ולתוצאותיה וכן לרמת הענישה הנוהגת, ושוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרמת הענישה בגין העבירה בה הוא הורשע, ומשכך אין מקום להתערבותנו.

11.          אשר למתחם הענישה, המדובר בעבירות אלימות חמורות ביותר שהופנו כלפי בת זוג אשר רק בנס נסתיימו בלא תוצאה קטלנית. המערער תקף את אשתו בביתם, אחרי שאלו הסכימו לחזור ולחיות ביחד כבני זוג. הוא דקר אותה בבטנה, נעל את דלת החדר כשהיא בתוכו ונטש אותה מתבוססת בדמה. האירוע התרחש כאשר שתי בנותיהם של בני הזוג נמצאו בבית והן אלו שמצאו את אימן נאבקת על חייה. מתסקיר הנפגע עולה כי לבד מן הפגיעה הפיזית הקשה שנגרמה למתלוננת, היא סובלת מאז האירוע מקשיים רגשיים ונמצאת חרדה לחייה. איננו סבורים כי הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה אשר הצביע עליהן המערער - מצוקתו הנפשית והעדר התכנון שקדם לעבירה - יש בהן כדי להפחית מחומרת המעשים, בנסיבות אלו, ולהביא להקלה בעונשו.

12.          ועוד, עיון בפסיקה שניתנה על ידי בית משפט זה בגין ביצוע עבירה זהה (חבלה בכוונה מחמירה) שנעברה בנסיבות דומות לאלו שבמקרה שבפנינו (דקירת בת זוג באמצעות סכין, אשר גבלה בסיכון חיים ממש), מראה כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת. כך לדוגמא נדחה ערעור על חומרת עונש של 13 שנות מאסר בפועל בע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008) (להלן: עניין חדד); 10 שנות מאסר בפועל בע"פ 2672/08 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2008); ו-9 שנות מאסר בפועל בע"פ 3753/04 דסה נ' מדינת ישראל (25.10.2014) ובע"פ 3503/06 גואה נ' מדינת ישראל (26.2.2007).

13.          הפסיקה אשר הפנה אליה המערער בהודעת הערעור אינה מלמדת על ענייננו וזאת משום שבאותם מקרים, האלימות אשר ננקטה לא גבלה בסיכון חיים ממש, כך גם נסיבות ביצוע העבירה ותוצאותיה שונות מאלה שבמקרה שבפנינו. לדוגמא בע"פ 4732/10 מדינת ישראל נ' פלוני (1.2.2012), דובר באלימות בדמות בעיטות ואגרופים; בע"פ 9703/09 בהטה נ' מדינת ישראל (30.4.2012), דובר בנשיכה ובחניקה אשר גרמה לחבלה; ובע"פ 2597/01 פלוני נ' מדינת ישראל (31.12.2001) דובר במשיכת שיער ובתקיפה במקל אשר גרמה לשבירת יד.

14.          אמנם, אסופת הפסיקה שהגיש המערער בדיון שלפנינו, מראה עונשים מתונים יותר מזה שנגזר עליו, אולם לא במידה המצדיקה את התערבותנו. כך לדוגמא, בע"פ 4716/12 מדינת ישראל נ' דטסה (6.6.2013), הושת על המערער עונש של 8 שנות מאסר לאחר שהתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש, וכידוע ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם. כמו כן, בע"פ 4777/11 מדינת ישראל נ' גאברס לאסי (1.11.2012), בבסיס העונש הקל יחסית שנגזר על הנאשם ניצבו נסיבות חייו הקשות המתבטאות בהיותו אזרח זר ובהיותו סובל מבעיות נפשיות וכן מוכנותו לגירוש מהארץ בתום ריצוי מאסרו. באותו מקרה, בית המשפט לא התערב בעונש למרות שציין כי העונש נוטה לקולה. 

15.          זאת ועוד, לא מצאנו ממש בטענת המערער לפיה הרף התחתון של מתחם הענישה בעבירה מסוימת חייב לעמוד על עונש המינימום שקבע המחוקק לאותה עבירה. תפיסה זו לא עומדת ברציונאל שבבסיס קביעת מתחם ענישה בהתאם לעבירה ולנסיבותיה הספציפיות ומרוקנת מתוכן את דרישת סעיף 40ט לחוק העונשין. טענה זו אף סותרת את הרציונאל שבבסיס קביעת עונש מינימום לעבירה, אשר נועד לייחד את העבירה ולבטא את חומרתה ביחס לעבירות אחרות, ולא לכבול את בית המשפט למתחם ענישה נמוך יותר.